תארו לעצמכם שאתם מנסים לחשב את עוצמת הרעש שמגיעה אליכם מקהל ענק באצטדיון. במקום להתייחס לקהל כאל גוף אחד שמפיק רעש, אתם מחלקים אותו לאנשים בודדים. תחילה אתם מחשבים את תרומת הרעש של צופה אחד בלבד, תוך התחשבות במרחק שלו מכם ובכיוון שממנו הוא צועק. לבסוף, אתם סוכמים במדויק את כל קולות הצופים באצטדיון כדי למצוא את עוצמת הקול הכוללת המגיעה לנקודת הישיבה שלכם, בדיוק כשם שסוכמים (באמצעות אינטגרל) אינסוף מטענים נקודתיים.
הבסיס התיאורטי לחישוב שדה חשמלי של גופים רציפים נשען על חוק קולון ועקרון הסופרפוזיציה. אנו מחלקים את הגוף הטעון לאינסוף אלמנטי מטען דיפרנציאליים, \(dq\), כאשר כל אחד מהם מייצר סביבו אלמנט שדה חשמלי הנתון על ידי המשוואה \[d\vec{E} = \frac{k\,dq}{r^{2}}\hat{r}.\] את המטען \(dq\) נבטא בעזרת צפיפות המטען הרלוונטית לצורת הגוף: צפיפות אורכית תבוטא כ-\(dq = \lambda\,dl\) (עבור תילים), וצפיפות משטחית כ-\(dq = \sigma\,dA\) (עבור קליפות או דיסקות). השדה הכולל בנקודה מסוימת במרחב מתקבל על ידי סכימה של כל התרומות, כלומר אינטגרציה וקטורית על פני כל התפלגות המטען: \[\vec{E} = \int d\vec{E}.\]
מכיוון שמדובר בחיבור וקטורי, סימטריה היא כלי קריטי המאפשר לאפס רכיבים מנוגדים לפני ביצוע האינטגרל, כפי שקורה בטבעת טעונה בה הרכיבים המקבילים למישור מתבטלים ורק הרכיב האנכי נותר. במקרים של התפלגויות חסרות (כמו חור בתוך תיל), עקרון הסופרפוזיציה מאפשר לחשב את השדה של צורה אינסופית ומלאה, ולהחסיר ממנה את תרומת השדה של המקטע החסר על ידי דמיון מקטע בעל צפיפות מטען שלילית \((-\lambda)\), מה שחוסך התמודדות עם אינטגרלים מורכבים.
חדר חשוך עם רשת קואורדינטות שקופה כמעט לגמרי, שנדלקת באור רך רק סביב נקודת המדידה, האלמנט הפעיל או כלי הנבלה. כל משבצת היא 0.1 m.
הספירה הלבנה: הנקודה שבה מחושב השדה. בתיל היא במרחק \(b\) מהתיל, בטבעת בגובה \(z\) על ציר Z, ובחצי הקליפה במרכז הכדור.
בתחילת האינטגרציה בתיל הסופי נדלק ניצוץ כחול על התיל, והמערכת עוצרת לשנייה: קו מקווקו נמתח אל P עם התווית \(r = \sqrt{y^2+b^2}\).
התיל נצבע בכחול מהמרכז כלפי מעלה ומטה, ומכל רצועה יוצאת קרן אל P וחץ אדום \(d\vec{E}\) בכיוון השדה שלה. הרצועות מחולקות בזוויות שוות כפי שהן נראות מ-P, ולכן כל החיצים באותו אורך.
מקש הרווח או הכפתור "פיצול והרכבה" מקפיאים את הזמן: כל חץ משחרר רכיב X ורכיב Y חצי-שקופים. רכיבי Y של זוגות מנוגדים נשאבים זה לזה ונעלמים באבק, ורכיבי X נערמים ראש-לזנב לווקטור אחד.
החץ הזהוב העבה הוא \(\vec{E} = \int d\vec{E}\). אורך החץ פרופורציוני לגודל השדה, וקנה המידה של כל מודול כתוב בתחתית המדדים שלו.
סליידר האינטגרציה מריץ את \(\theta\) מ-0 עד \(\pi\), ובכל זווית נורים שני חיצים מנקודות מנוגדות. הרכיבים הרדיאליים (אדום) מתנגשים על ציר Z ומתנדפים, והרכיבים האנכיים (ירוק) נערמים למעלה. השובל בונה חרוט הולוגרפי.
צבע הכיפה הוא צפיפות המטען \(\sigma\): לבן בוהק בצפיפות מקסימלית \((\sigma = A)\), כחול באמצע, וכמעט שחור ורשתי ב-\(\sigma = 0\). גם צפיפות חלקיקי האור על הכיפה פרופורציונית למטען.
לחיצה על הכיפה (או על הכפתור) צוללת אל פני השטח ומציירת מלבן מעוקל של \(12^\circ \times 12^\circ\): צלע אחת \(R\,d\theta\) והשנייה \(R\sin\theta\,d\phi\).
בחצי הקליפה האינטגרציה עוברת בטבעות אופקיות מהקודקוד כלפי מטה. הטבעת הנוכחית בזהב, וקווים ממנה אל המרכז מראים את תרומתה. הגרף בעמודת הפקדים מראה את \(|\vec{E}|\) לפי \(\theta\), והקו האפור הוא פונקציית הצפיפות האחרת.
בתיל עם החור שולפים מקטע (כתום-מגנטה ל-\(-\lambda\), תכלת ל-\(+\lambda\), סגול-לבן ל-\(+2\lambda\)) וגוררים אותו אל מרכז התיל. מקטע \(-\lambda\) יוצר "חור" כהה, ובנקודת המדידה הווקטור הכתום חופף לכחול והחלק המוסתר נמוג.
הפעילו את הכלי והזיזו את העכבר על המישור האנכי שמכיל את הגופים (במגע: הקישו). הגשש מציג את \(|\vec{E}|\), את הדיברגנץ \(\vec{\nabla}\cdot\vec{E}\) ואת הרוטור \(\vec{\nabla}\times\vec{E}\), מחושבים מהשדה בהפרשים סופיים. בכלי הזה התיל עבה מעט: המטען מפוזר ברדיוס של 2 cm.
חלון הזכוכית בצד שמאל של התצוגה נבנה יחד איתכם: השורה של השלב הנוכחי מוארת, וגבולות האינטגרל והמספרים רצים בזמן אמת עד התוצאה הסופית.
הפס המתכתי בתחתית התצוגה: גררו אותו כדי לבנות את השדה בעצמכם, או לחצו ▶ כדי לנגן את הבנייה ו-❚❚ כדי לעצור בכל רגע.
גרירה מסובבת את המצלמה, גלגלת מקרבת עד רמת אלמנט המטען הבודד או מרחיקה עד חלל אינסופי, וגרירה עם הכפתור הימני מזיזה. הכפתור \(\lim_{l\to\infty}\) מרחיק את המצלמה עד שהתיל חוצה את הגלקסיה.
סליידר המהירות משנה רק את קצב התצוגה (ניגון האינטגרציה, היריות בטבעת והאנימציות), ו-⏸ מקפיא הכל. הערכים הפיזיקליים לא תלויים במהירות.
זמזום חשמלי עדין שמתגבר ככל שהשדה בנקודת המדידה חזק יותר, ונקישה עמומה כשרכיבים מתבטלים. הצליל מתחיל אחרי הלחיצה הראשונה במעבדה, ואפשר לכבות אותו.
\(k = 8.99\times 10^9\,\frac{\text{N}\cdot\text{m}^2}{\text{C}^2}\). תילים: \(\lambda = 2.0\,\frac{\text{nC}}{\text{m}}\). טבעת: \(Q = 5.0\,\text{nC}\), \(R = 0.30\,\text{m}\). חצי קליפה: \(A = 3.0\,\frac{\text{nC}}{\text{m}^2}\), \(R = 0.40\,\text{m}\). תיל עם חור: \(b = 0.30\,\text{m}\).